מנוחת צהריים 

בס"ד

אינני יודעת איך זה אצלכם, אבל אני בשעה ארבע-עשרה-אפס-אפס, עת סיימנו לאכול את ארוחת הצוהריים ובטרם נפצח בפעילות בחלקו השני של היום, מוכרחה להניח את ראשי ולנוח. לא שמדובר חלילה על "שלפשטונדה" ראוי לשמו, או על שנת יופי באורך סביר, בסך הכל מדובר, על ניסיון להניח את גופי הדווי על גבי הספה בסלון ולעצום עיניים למשך חצי שעה. סך הכל.

אבל, ניסיונות לחוד ומציאות לחוד.

מיד עם הניחי את ראשי על גבי מסעד הספה, החבר'ה יוצאים לפעולה. דבר ראשון נתנאל נזכר להתאמן בגלגולי הראש החדשים, כשאני מהווה, איך לא? משטח מצוין לנחיתה. (רך ובטיחותי!)

"די נתנאל!" אני מתרה בו עם כל חבטה, אבל אשמורות עיני הדבוקות בחוזקה אינן מאפשרות לסמכותיות שלי לבוא לידי ביטוי באופן מלא.

סוף סוף הוא מתרחק ממני ובולש אחר אחותו. אני שומעת מרחוק תערובת צעקות ובכי ומיד אחר כך צלילי רגליים טופפות לאורך הדירה, בואכה ספתי.

"אימא תגידי לו, הוא מציק לי!", מתלוננת נעה ביללה, כאילו אני בכלל לא שוכבת ועושה פרצוף של ישנה.

"לא נכון, לא נכון, זה היא התחילה!" טוען נתנאל לחפותו בלהט.

"לא נכון, אימא, הוא לקח לי מדבקה." ממשיכה נעה להתייפח.

"אז מה? היא לא שלך!" נתנאל ממשיך לטעון בלהט, דבק בגרסתו.

"ילדים, אני ישנה!" אני מודיעה להם ללא תזוזה, כשעיני עצומות. "לכו תציירו, תשחקו בקפלה, עוד מעט אני אקום ונלך לגינה".

"ותקני לנו ארטיק?" שואלת אותי נעה בניסיון ברור לסחטנות.

"כן" אני נכנעת. "רק תלכו מפה ותתנו לי לנוח ואני מבטיחה שאני אקנה לכם ארטיק." וכך בתבוסה מוחלטת אני ממתינה לשקט המיוחל.

"יש! ארטיק!" הם צוהלים ומתרחקים במהירות מהספה לפני שאתחרט.

מייד אח"כ נעהל'ה נזכרת לערוך ניסויים עם הברז במקלחת ומחליטה שהבובות זקוקות לאמבטיה. אני שומעת את המים זורמים בחופשיות ובעיני רוחי כבר רואה את הבוץ הזוועתי והבלגן שמחכים לי. כאילו שזה לא מספיק, בדיוק ברגע זה נתנאל צריך לשירותים, מה שמבטיח, שהם יעברו טיפול יסודי עם המברשת, עם הנייר ועם מי-יודע-מה-עוד. אני רוצה להתרומם ולסיים את החינגה, אבל, גופי מסרב להישמע לי ואני מוטלת פרקדן בעלפון.

אח"כ שקט חשוד משתרר ואני כנראה צוללת למספר רגעים. כשהכרתי שבה אלי, אני שומעת צחקוקים מכיוון המטבח ומבינה שהם עטו על ארון הממתקים.

"תביא לי גם טופי", אני שומעת את נעהל'ה מבקשת עם פה מלא מנתנאל.

"רוצה גם ביסלי?" הוא שואל אותה ברוחב לב ואני שומעת רשרושי צלופן ומצמוצי גריסה ולעיסה.

מייד אח"כ אני מרגישה הבל פה חם בריח ביסלי מעל לראשי.

"אימא, את ישנה?" שואל אותי נתנאל, כשהוא גוהר קרוב לאוזני ומדגדג אותה.

"עכשיו כבר לא". אני עונה

"יופי!" הוא צוהל וקורא לאחותו "נעה בואי, אימא כבר ערה!".

"אני לא, אני לא." אני ממלמלת לעברו בתקווה שיניחו לי לעוד מספר רגעים.

"את ישנה?" הוא שואל אותי בהתעניינות, מנסה להבין את התופעה המוזרה של אימא- מדברת-מתוך שינה.

"כן." אני עונה בהחלטיות.

"אהה", הוא אומר בהשלמה וממהר לעדכן את אחותו, כשהוא צועק בעוצמה של מאתיים דציבלים מעל לאוזן המסכנה שלי. "נ-ע-ה, א-י-מ-א ע-ו-ד י-ש-נ-ה!". ואז הוא מטפס עלי עם הסנדלים ומדלג כאילו אני חלק מפארק "מתנפחים".

"איי נתנאל! אני מתקפלת מעצמת הדילוג ועכשיו אני כבר ערה לגמרי.

אני מתרוממת בלאות מהמיטה, מדשדשת לעבר האמבטיה ומקבלת חום מהפוגרום. האמבטיה לבובות הצליחה מעל למשוער וחלקן איבדו את ראשן ואיברים חיוניים נוספים במהלך הניקיון היסודי. אני מדשדשת עוד מעט לשירותים, גם שם מצפה לי מראה נורא. 

נתנאל ערך טבח מחריד בגליל נייר הטואלט וכעת קרעים מרוטשים, מפוזרים על הרצפה מכל עבר. דשדוש סופי ואחרון נערך בכיוון המטבח וגם שם לא מצפה לי מראה משובב נפש. הארון פתוח לרווחה ועדויות חיות לביזה שהתרחשה שם לא מזמן, מפוזרות לאורך משטחי השיש.

לאחר כעשרים דקות של עמל, כשהבית חוזר פחות או יותר לצורתו המקורית, אני תוהה לאן נעלמו הצאצאים המתוקים שלי, ואיך יכל להיות שדווקא כעת, כשאני ערה, הם שומרים על כזה שקט מופתי ונותנים לי מנוחה.

אני מחפשת אותם במרפסת, תרה אחריהם בסלון ומשלא נמצא להם כל סימן וזכר, פוסעת לעבר חדר הילדים. אני נכנסת פנימה ומוצאת את שניהם... שרועים על המיטות, עם מוצצים תחובים בפיותיהם והבעה מלאכית, נמים להם שנת ישרים שקטה ומבריאה.